יום חמישי, 16 בפברואר 2012

מים


השגרה.
המשרד.
הטל על העצים.         
הקירות הלבנים.
השלולית מחזיקה קרן.
אדם רוצה להתחדש,
ללא גבול.
להינות הנאה אסטטית.
במשרד.
בשיגרה.
לפני השינה.
והטל על העצים.
והקירות הם לבנים.
במשרד.
השיגרה.
השלולית מחזיקה קרן.

ופגשתי אחד ללא בית, נע ונד כעלה,
והוא עדיין במשרד.
גם ללקט זרע צריך יד, והיד עם הזמן נרקבת כגזע שמוט,
עד שאין להבחין בינה לבין עוד בד זרוק,
שנפל בסערה מין העץ ומתרקב עם אדמה.

וכשאדם הפך להכול ומוכן סוף סוף,
הוא נוסע בתוך טרשים ומתגפף עם עפר.

יום חמישי, 9 בפברואר 2012

הבשורה על פי מרקוס


חזרנו הביתה,
מצאנו שזרקו בדואר את הבשורה על פי מרקוס.

את משכת ברצועה,
נפלה הבשורה.
ראיתי שרצית לנגוס בפסוק:
"כל העושה את רצון אלהים הוא אחי ואחותי ואמי "
...

הנה הרסו את גינת הכלבים
העירייה מקימה עליה בית-כנסת.

והכלבה שלי לא מכירה אף שפה להתפלל בה.
לאן אלך אתך כעת שתפרקי את שיש לך על הלב?

יום רביעי, 18 בינואר 2012

שיר על דף A4


כתבתי שיר על דף   .A4
דף מדפסת רגיל.
שיר מחורז ויפה.
והדף היה שלם ולבן עד שעשיתי את מה שעשיתי.
אני מניח שכל דבר צריך להתלכך מתישהו.

היה מגיע לו
לכן נשפך עליו
ארק.

וגם עלי,
אז תליתי אותו עם שני אטבים על החבל,
התישבה על החבל ציפור שניראת כמו יונה,
ניקרה בדף, ראתה את הכתם שלי.
המשיכה לעוף.
אני הצטערתי בעיקר על הארק.

יום ראשון, 8 בינואר 2012

הדבש בכוורת


הדבש בכוורת
עלול להדביק כל דבורה
לדופן. אותו דבש עצמו,
עליו היא עמלה עד כלות
כוחותיה הדבורתִיים.
ולפעמים הזמזום מתוק-חריף
עד להקִיא
בצפיפותוֹ, בתשישותוֹ
בעומס טעמיו.
מה יעשה אדם ללא משפחה.

יום שני, 2 בינואר 2012

זמרת המלחמות


כשהכול הסתיים הגוף שלי נותר להתכרבל איתךְ במצעים, ואת הראש העברתי בחתיכה אחת אל מול הפסקאות, לזלול עוד כמה מילים מודפסות עד שהגוף יעמוד על שלו ויזעיקהו שנית, הפעם לתמיד.

כשאלוהים אמר אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ  וכו', הוא לא התכוון בין הסדינים,
(את לא סובלת חול במיטה).
ובכולזות התפצלתי בדיוק לשניים.

ברדיו דיבר האיש על סכנה לדמוקרטיה.
בין שני אנשים אין דמוקרטיה,
רק הסכמה או כאסח.

כאשר את מסכימה איתי אני אוהב אותך, כאשר אני מסכים איתך בלב שלם אני אוהב את עצמי.
כשאלוהים אמר לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ, הוא לא אמר תפסיק לחשוב עליה.
ברדיו הודיעו על מות זמרת המלחמות.
מה תעשה מלחמה ללא שיר,
מה זה כוס וודקה בלי משהו ליד?




יום שישי, 16 בדצמבר 2011

בגדים


אשתי אינה אוהבת מייבשי כביסה, כי זה מקצר את הגעגוע לבגדים.
אך געגוע הבגדים אל גופינו נשמר בעינו.
בגד לא מאבד טיימינג.
הוא מכיר את הגוף בחשק גדול ובדקה המתאימה.

ולפעמים גם ימים חוזרים על עצמם.
בלויים  בכביסה אחת או שתיים.
אני לא יודע אם זה משמח או מעציב אותי.
בהנחה שזה עושה לי משהו, זה בעיקר מזקן אותי.
אבל אינני חש את תהליך הכביסה,
רק את תוצאותיה. ואת  בדִיעַבָדוֹתֶיה.
הקמטים מופיעים.
וביום בהיר אחד אני נזכר בדבר מה,
שהיה חשוב לי כמו בגד שנשכח בתחתית הערימה בארון.
ואינני יודע אם גובה הערימה מעיד על עצבות או זמן ששווה היה לחכות.

יום ראשון, 11 בדצמבר 2011

שבילֵי ארצנו



בוקר בְבוקר, לעוֹלם.
קופסאות פח כמו טונה מקולקַלות על אספלט לוהט בכביש 4.
זוֹמבִים מכוּוצים אחרי לילה קשה.
נַעות ונעות אל עבר חתיכת הבשר במשרד.

ועל כל נתיב משתלב יש אחד משולב.
על ההונאה הזאת איש לא יתן דעתו.

רק ציפור מקישה בחלוני קוד מורס סבוך:
"סַע וזָגזֶג, תמיד תגיע באותה שעה".
והאספלט מצמית, מחדיר אין-אונות לעצמות.
איפה רואים כזה המון, שאיש אינו מרוצה בו.

ומטוס לבן מעלינו, כאילו פתר את כל בעיות העולם הזה.