אל אוזפה, (ירושת הממזר הקטן)

ילדי הקטן אל אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת

תמיד תחכה לך כלבה-אומנת

שתלקק את אפך.

המלחמה אמנם לא נגמרת,

ולא תיגמר לעולם,

כך הבטיחו לנו עוד טרם נולדנו

המלחמה היא הדבר הוודאי היחיד.

ילדי הקטן אל תירא,

יש שנלקחים ממך,

יש הנופלים מאחורי גבך

וזה שאתה נופל שוב ושוב, דע לך

שאתה מוכן יותר מכולם לנפילה הסופית הגדולה.

אז ילדי הקטן, שכב על האדמה, ודמיין את מותך.

לך אל העצים כבר ביומך הראשון,

שכב סמוך לעלים על הקרקע,

חבר שירים ודבר עם החיות.

המחלה שלך דבקה בכולנו.

הורשת לנו עולם מתנדנד ואפילפטי. ועשית זאת בחן אינסופי. 

לחזור אחורה

לעיתים נִצְרַךְ לחזור אתה

פסקה אחורה ולהרהר,

כי אבדה עליך העלילה:

מה עשית היום טוב ומה רע?

דבר אחד מבקש אני מִמְּךָ,

אדון עולם רב-מעללים ותחבולות ספרותיות.

עשה עמי כעת סחר-מקח:

תן לבני ביום מן הימים להרגיש את שאני חש,

בקוראי פסקה זו,

ואני אאמין בך כמה שתחפוץ.

24-6-12

איש אינו קורא את שיריו של הקבצן ברחוב,

שמדבר אותם בצמצום של הושטת יד גרומה.

אנשים מפחדים שלא למצוא שם השראה מספקת.

לכתוב שירים אתה צריך לחיות חיים.

אין בדידות בכביש סואן,

אין אהבה על מזרן שינה שהוא קרטון ישן.

אין  חרוז שמסתתר תחת כוס פלסטיק רעבה. 

הרהורים על ספסל

אני בספסל הזה הכול.

הוא מכיר את תנוחתי, הפשוטה, הרגילה.

ואני עבורו מגיע אל שיאי חייו העציים.

אדם מבחוץ רואה (רק) איש עם ספר,

ואני מוכרח להעלב עבור שנינו :

החיים עם כל המורכבות זיווגו אותנו

בדיוק כעת, הביאוני לכאן עכשיו, ולא עכשיו ועוד רגע.

ואישה ששהתה כאן עם תינוק רק ישבה.

כמה ערמומי מצידה...

**

וכשאנחנו על הסף,

תמיד ישנו איזה ספסל

עליו לזוג ישנן אינסוף אפשרויות

לשבת,

ובכל זאת רק דרך אחת נכונה.

רומן וינאי/ דוד פוגל

לא הרבה פעמים יוצא ואתה חש זרימת אוויר בין אצבעותיך. אותן אצבעות רופפות, שאמורות לאחוז מזלג וסכין, או את בנך התינוק. יש ואתה חש שאתה אוחז בספר גדול. פיסת ספרות עברית, שיש לה משמעות מעבר למספר פיסקאות מתפוררות, אשר בסופן, אינך יודע מה קראת.

אומרים לי שהספרות העברית נמצאת במצב רע. אני צעיר ואינני יודע באיזה מצבים היתה הספרות העברית בזמנים אחרים, אך מבחינתי ברגע שיוצא ספר שכזה, אל אף שהוא נכתב לפני מאה שנים, (ועדיין יש לו הצדקה להגיח אל העולם בפעם הראשונה), אני מעדיף להישאר אופטימי.

וינה, אוסטריה, עיר של תשוקה, של מיניות מתפרצת מכל הכיוונים. נער יהודי בין פליטים עניים וצבעוניים, פטרון עשיר, כסף, שתייה, זונות, ייאוש – כל מה שצריך כדי ליצור חיים צעירים ותוססים. והכי חשוב – כל זאת בעברית כל כך מעודנת ועשירה, (כזאת שאין סיכוי שמישהו יכתוב בה כיום). פשוט לשבת, להתענג על כל מילה ומשפט וללקק את האצבעות. פוגל, פוגל, מזל שהיית, תודה לך שכתבת!

"חיי נישואים" של פוגל היא אמנם יצירת מופת כבירה, אך עבורי הקריאה בה קשה מבחינה גברית. משפט קצת סתום, אך עדיין יכול להיות מובן לאלו שקראו. ומהרבה בחינות אני יכול כעת לומר שרומן וינאי מספק, ללא ספק, את החוויה הפוגלית האולטימטיבית עבורי.

עשרים וארבע לשישי-שתיים-עשרה

הנה כך בדיוק עובר היוםיום,

כשורות מפוזרות בכתב יד גנוז,

קשה לנחש מה נותר מהן, אך יש בכולזות סיכוי שאדם יעבור דרך מקרה ויגלה.

ואם יגלה, יאהב?

הנה כך בדיוק עובר היוםיום,

כניסוח קלוקל של צוואה מייגעת,

המנחמים כבר הלכו עם הבורקס ביד, והאלמנה לבושה שחורים של דיאטה.

הנה כך בדיוק עובר היוםיום,

לא טוב מיום ולא רע מיום.

כמו שעון בעשרה שקלים משוק רמלה-

עובד אבל פאדיחה.

כמו סוס פצוע שמנסה להאחז בעובר אורח רחמן,

כמו כוורת מגורה, עם מלכה עייפה,

כמו נחשול מתפרץ של דיבור בשינה,

כמו שנייה, ושנייה, שרודפת שנייה,

כמו אתה מחתל עצמך מול הבן והנכד,

ורודף אחר שק של תרופות, אחר צל של שלכת.

היה יום עם תחושה בלתי נסבלה שאני לא ישן כלל,

הגיע יום בו השינה השתלטה  עליי.

אבא, אמא, דו, רה, מי

אבא דו,

אמא מי?

אבא, אמא דו רה מי

אבא דו,

אמא מי?

אבא, אמא

דו רה מי

אבא דו,

אמא מי,

אבא, אמא,

מי אני?