אל אוזפה, (ירושת הממזר הקטן)

ילדי הקטן אל אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת

תמיד תחכה לך כלבה-אומנת

שתלקק את אפך.

המלחמה אמנם לא נגמרת,

ולא תיגמר לעולם,

כך הבטיחו לנו עוד טרם נולדנו

המלחמה היא הדבר הוודאי היחיד.

ילדי הקטן אל תירא,

יש שנלקחים ממך,

יש הנופלים מאחורי גבך

וזה שאתה נופל שוב ושוב, דע לך

שאתה מוכן יותר מכולם לנפילה הסופית הגדולה.

אז ילדי הקטן, שכב על האדמה, ודמיין את מותך.

לך אל העצים כבר ביומך הראשון,

שכב סמוך לעלים על הקרקע,

חבר שירים ודבר עם החיות.

המחלה שלך דבקה בכולנו.

הורשת לנו עולם מתנדנד ואפילפטי. ועשית זאת בחן אינסופי. 

לחזור אחורה

לעיתים נִצְרַךְ לחזור אתה

פסקה אחורה ולהרהר,

כי אבדה עליך העלילה:

מה עשית היום טוב ומה רע?

דבר אחד מבקש אני מִמְּךָ,

אדון עולם רב-מעללים ותחבולות ספרותיות.

עשה עמי כעת סחר-מקח:

תן לבני ביום מן הימים להרגיש את שאני חש,

בקוראי פסקה זו,

ואני אאמין בך כמה שתחפוץ.

24-6-12

איש אינו קורא את שיריו של הקבצן ברחוב,

שמדבר אותם בצמצום של הושטת יד גרומה.

אנשים מפחדים שלא למצוא שם השראה מספקת.

לכתוב שירים אתה צריך לחיות חיים.

אין בדידות בכביש סואן,

אין אהבה על מזרן שינה שהוא קרטון ישן.

אין  חרוז שמסתתר תחת כוס פלסטיק רעבה. 

הרהורים על ספסל

אני בספסל הזה הכול.

הוא מכיר את תנוחתי, הפשוטה, הרגילה.

ואני עבורו מגיע אל שיאי חייו העציים.

אדם מבחוץ רואה (רק) איש עם ספר,

ואני מוכרח להעלב עבור שנינו :

החיים עם כל המורכבות זיווגו אותנו

בדיוק כעת, הביאוני לכאן עכשיו, ולא עכשיו ועוד רגע.

ואישה ששהתה כאן עם תינוק רק ישבה.

כמה ערמומי מצידה...

**

וכשאנחנו על הסף,

תמיד ישנו איזה ספסל

עליו לזוג ישנן אינסוף אפשרויות

לשבת,

ובכל זאת רק דרך אחת נכונה.