בוקר. קפה.

בוקר.

קפה.

אתה נהנה?

צהריים.

אוכל.

שירותים.

אתה נהנה?

מילים, מילים.

ערב.

קפה.

סידורי ישיבה.

טרטורים, טרטורים.

אדמה.

בלי קפה.

הפקידה בבנק

הפקידה בבנק

יש לה שמלה ארוכה.

עוטפת את כספי בין רגליה השמנמנות.

מקלפת עטיפה קטנה, מרשרשת

מעוד סוכריית טופי קטנה.

הפקידה בבנק

שאלתיה האם

אני אדם מאושר

" 'תה בפלוס אלפיים

'תה יכול לשתות עוד חודשיים

חייב להיות מאושר"

הפקידה בבנק

לא 'מבינה כלום

מהחיים שלה,

פשוט לא 'מבינה.

ספטמבר 2006

מסמך וורד שאינו מוכן להיסגר

יש רגעים שכואב לי

אבל אז קשה לדבר על כך.

השיתוק מכסה שוב אותנו-

פעם כל אחד חש מסכן כמו עולם ערום.

ואז החשבון מגיע,

תור מי עכשיו להתכרבל בעצמו?

זה חשבון של צדק וכאב,

מטוטלת המכריעה מי כעת יותר דואב.

ולא אכחד, אני אוהב

לנצח בכאבי,

כשידי על העליונה,

כשאת מצטערת.

ואז מותר לי לעשות איזו שטות על החשבון.

הכול ייספג במטלית החיים של

הזוגיות, המורכבת מנוזלים הנשפכים ומתמלאים

במערכת מקרית,

נוזלים שלעולם לא יעמדו, ד'חיל ראבק.

לעולם לא יקפאו, או יתנו לנשום.

*

בסוף הלילה עולה אור בחוץ,

עולה אור גם מאחורי הווילונות.

בסוף הלילה.

אבל בינתיים לא קל.

*

כל אחד מוכן להתחלף איתי,

אם אספר לכם שיש לי משפחה ועבודה והורים וחיוכים וילד קטן.

אבל לא בכל רגע, רבותי,

אני לא משחרר ככה סתם.

*

הִרְהוּרִי גֶּשֶׁם (בְּלוּז מס' 28)

אִם לֹא הָיָה לִי אֶת עַצְמִי הָיִיתִי מִשְׁתַּגֵּעַ,
אַךְ מָה זֶה עוֹזֵר לִי, אֲנִי עֲדַיִן מְשֻׁגָּע.

אִם לֹא הָיָה לִי אֶת הַמּוּזִיקָה.
 כְּאילו לֹא הָיָה לִי אֵת הַגֶּשֶׁם,

וְאִם לֹא הָיָה לִי אֵת הַסֵּפֶר, לְמִלִּים לֹא הָיִיתִי סוֹלֵחַ,
(עַל שֶׁהֵם אַף פַּעַם לֹא שֶׁלִּי וְאַף פַּעַם לֹא מדוּיקוֹת).


וְאִם לֹא הָיָה לִי אֵת הַיָּם,
הַדָּגִים לֹא הָיוּ שׂוֹחִים אַל רִשְׁתִּי לְעוֹלָם.

וְאִם לֹא הָיָה לִי שׁוֹקוֹלָד, לְעוֹלָם לֹא הָיִיתִי מִקִּיא עלַייך מְתִיקוּת.
אִם לֹא הָיָה לָנוּ אַחַת אַתְּ הַשֵּׁנִי,
לֹא הָיִיתִי מוֹדֶה שֶׁאֲנִי עֲבוּרִי זֶה תָּמִיד רַק אֲנִי וַאֲנִי וַאֲנִי.

סיפורי יעקב שטיינברג

 בשטנים

ציצים, אבטיחים ואוכל טוב...

"מיום ששב אפרים מבחינת הצבא נתעורר אצלה תיאבון עז זה, המכריח אותה לפשוט בבוקר מתחת השמיכה יד ערומה לאישה ולבקש אותו, כי יגיש לה למיטתה כוס תה, בגנבה, לבל תראה עין חמותה..."

פייגה, נערה-אישה ההולכת וטופחת בגופה, ועורה הולך ומלבין מיום ליום, מתגוררת אצל חמה וחמותה בעיר ברדישוב. היא מתגוררת שם בבית בעלה, אפרים, אברך צנום וחולני, המנסה על ידי תחבולות למיניהן להתחמק משירות בצבא הרוסי, אך הדבר עולה לו בתחלואים כרוניים חמורים.

לפני שפייגה עסקה באכילה ובשמירה על מיטת בעלה היא הייתה עובדת כגויה לכל דבר, בגינת האבטיחים שאימה חכרה, (בשטנים-גני אבטיחים). באותה תקופת נעורים עליזה עורה עוד היה מלא בבהרות שמש ושיזפון תמידי, והיה לה זמן לקראת הערב לרדוף אחר מנדיל - יהודי/גוי בעל גוף - ההפיך הגמור מאפרים שלה, השברירי. אך מנדיל זה נלקח לצבא, ופייגה הפכה ל"חתיכת בשר" ו"פרה"' , כפי שמכנה אותה חמה. דווקא השיזוף התמידי שהעניקו לה גינות האבטיחים, הוא זה שזירז את משפחתה לחתן אותה מהר ככל הניתן. ניראה כי שיזוף היא תכונה שלילית לבחורה יהודיה טובה בזמנים ההם.

ומה פייגה רוצה? לחזור אל גינת האבטיחים הטובה, לחזור לבשטן, להמשיך לעבוד את האדמה, להמשיך להיטמע בטבע, לצאת מחדר קרוביה המחניק, לתת דרור לגופה השופע, לתת דרור לנפשה הלוחצת.

ומה אני רוצה? להמליץ בחום על הסיפורים הקצרים של שטיינברג, המלאים עסיסיות, ביקורת חברתית? (אולי), עצבות ושמחה-סיפורית/ספרותית.
העסיקה אותי לא מעט השאלה מה רוצה אותה נערה מוזרה מחייה העצובים? האם היא באמת רוצה לחזור אל אהובה מנדיל, או שהטיפול בבעלה נותן איזו משמעות נסתרת לחייה, כמו הטיפול בגינת האבטיחים. ואולי בכלל הסוף של הסיפור ( ספויילר), הוא המצב האידיאלי עבורה: לשבת על שפת הבשטן עם מנדיל, ולטפל בבעלה בו זמנית - ועל ידי כך לאחוז בחוט משני צדדיו.

 והאבטיחים נותרים אדומים, אדומים...

* הסיפורים שלפני נימצאים בגרסת "כל כתבי" של שטיינברג, אשר לפי דעתי כבר יצאה מזמן מין הדפוס, אך אין בעיה להשיגה בחנויות המשומשים.

בת הרב

סיפור קשה ומזעזע.
הפעם בניגוד ל"בשטנים" ישנו מבט הרבה יותר דורסני ופחות רחמני, על המשפחה היהודית.
מזעזע להבין שהאמא לא הכירה בכך שביתה בהריון, אחרי כל הרבה רמזים עבים, (היה חסר לה רק לקבל צירים כדי להודיע על כך).
ומדוע שנתפלא על כך? משפחת הרב דואגת יותר לארח את מקורביי העיירה, ולהתעניין בידיעותיו הפרשניות של החתן, מאשר לטפל בבריאות הבת.
ומנגד: מבט בודד מצד הערלית העובדת בשדה, אישה רגילה אשר עינייה בראשה, מספיק לה לאבחן את מצבה של שרה המסכנה.*

ושרה באמת מסכנה. עזבו את זה שכבר מההתחלה מסופר לנו על הכאב האיום בשיניה, (כניראה שלא היו שינניות מוצלחות ליהודי תחום המושב בזמנו). מעבר לכך, אותו ברל- המוצלח שלה, מוכר הטבק שהכניסה להריון, בורח מאחריות, ומתנהג בחזקת "דפוק וזרוק", רק שמדובר בכל זאת בבת רב כשרה ולא באיזו אחת שיכולה לממן הפלה או "גרדה", כמו לגרד מאחורי האוזן.**

מכאן הדרך להתאבדות מאוד קצרה. שטיינברג מציג תיאור חסר פשרות של אדם שנמצא על דרך אחת - דרך של "אוטומאט", כאשר נגמרו כל הברירות האפשריות, בעולמו-עולמה הנוכחי. ושוב, אני חוזר לאם....עד כמה אטומה יכולה היא להיות?! כאילו ברגע שלבשה את כובע ה"רבנית", ה"תפקיד" מחק אצלה את תכונות האישה שאמורות להיות לכל אחת מבנות המין היפה. תכונות האשה עוד ניחא, אבל מה עם  תפקידה כאם? הרי היא במילא שכחה כבר "איך זה להרגיש בהריון", שכן לפי תיאורי המציאות בבית הרב, לא ניראה ש"יצירת הילדים וגידולם" זה משהו שמושקעת בו איזשהיא מחשבה יתירה.

ואכן, אם ניראה את תיאורי המאבקים של הילדים על מקום קרוב אל התנור המחמם, או ההתחננות הבלתי פוסקת שלהם שיתקנו/יקנו להם מעיל חדש לחורף, (כאשר למשפחה יש כסף לארח כל פעם אדם אחר לשולחנם), מכאן מסיקים אנו שהתכונה 'חום' זה לא הצד החזק של המשפחה הנ"ל.

ושרה, בת הרב, ניכנסת להריון לא בעיתה (כמו שרה המקראית), רק שבמקום שזה יקרה לה בגיל 90, היא הרה בגיל 23 לפני חתונתה!, ובמקום לצחוק לאלוהים לתוצאת ההיריון, היא לוקחת את חייה בידיה ועושה את ההיפך.

ברצוני עוד להזכיר באותו נושא את הווירטואוזיות של ה"סיום השטיינברגי". הוא כאילו מסיים את העלילה בדרך ברורה מאליה, אך יחד עם זאת עושה את הדבר באלגנטיות חסרת פשרות. הוא כמו "מלטף" את הקוראים במילותיו הקשות-בלתי נמנעות, והופך את הטרגיות של הדמויות להיקסמות מצד הקוראים. הסיום כאן מזכיר משהו את הסוף ב"חולה ביער", סיפור המסתיים אף הוא במוות בלתי נמנע (ממחלת ריאות), ואף הוא מותיר את הקוראים (או לפחות את כותב שורות אלה), בתחושת ריחוף קסומה.

*ניראה שכמו ב"בשטנים" חוזרת דמות הגויה החכמה, שבאה מבחוץ, ומכירה את ליבה של הגיבורה היהודיה האובדת.

 ** למשעשה הערלה כניראה תבוא לעזרתה בעניין זהף אך מה לעשות ורחוב הגויים הוא לא המקום הכי בטוח לבת הרב, מה גם שארוסה התחפף בינתיים לכפר השכן, בתיאום מושלם.








יעקב שטיינברג, תמונה מאוחרת:

שכול וכישלון/ י"ח ברנר - התרשמות

רומן שכתב י"ח ברנר ב-1920, ויכול לפרנס כותב תסריטים לדרמה יומית זולה, במשך שנתיים. אני חייב להתחיל מזה - ד'חיל ראבק, איזה ספר!

מהכותרת יכול להיווצר רושם שהטקסט אמור לדכא את קוראיו, מה גם שהמהדורה הנימצאת מולי, כוללת מסה סופר-דכאונית של ברוך קורצוויל, הטוען שהיצירה היא פיסגת הפסימיות הקיומית של ברנר. אבל תקראו לחוש ההומור שלי מעוות, אני טוען שחייב להיות אפילו מעט שבמעט מין הקומיות בסצנה בה האחות החולנית שעומדת לקפח את חייה במרפסת ביתה, משליחה על יחזקאל חפץ, (שלא נענה לחיזוריה), את שייריי סיר הלילה שלה בתור נקמתה העלובה.

אולי עיניי אינן קולטות את מיטב הביקורת הנוקבת של ברנר על הקיום היהודי בארץ ישראל של תחילת המאה ה-20, אך איני יכול שלא לצאת מעורי-הישראלי בן המאה ה-21 ולא להתענג על עצם התיאורים הכמעט גרוטסקיים של גיבורי-ברנר.

נתחיל מתיאור בנאלי של העלילה: יחזקאל חפץ, יהודי חלש ו"נשי" אשר לא כשיר בשום אופן לעבודת השדה, מובהל על ידי חברו לעבודה לירושלים, לאחר שחטף כילה, (כך מסתבר לנו - מחלה גלותית למדי).  בירושליים אנו מתוודעים למשפחת דודו המבוגר, (יוסף חפץ), ושתי בנותיו. האחת - יפה ונחשקת (שתמות בהמשך מבדידות), והשניה - המבוגרת - כעורה למדיי ומסורה למטרותיה, (עם כושר הישרדות יוצא מין הכלל). ומסביב למשפחה זו ישנן עוד כמה דמויות עסיסיות, כמו: חמילין, המוצלח והנתעב שמככב בסיוטי הגיבור; גולדמן- בעל המאה המושחת וחנוך הטראגי.

כל ההתרחשות מתקיימת רקע ארץ ישראל, שהיהודים בה חיים מתרומות, ועושרם ניקבע על ידי ה"כולל" אליו הם שייכים. כלומר, אם קהילתם המקורית עשירה דיה לשלוח להם מספיק תרומות מעמדם  יהיה טוב מאלו שחיים על תרומות זעומות יותר. היינו, קבצנים-עניים וקבצנים ששפר עליהם מזלם-מיקומם.

אבל אותי תפסה יותר מכל השפה הברנרית, אשר דרכה מועברים זרמי תודעה מהממים בעוצמתם.
אין לי מושג איך ברנר נשמע לקוראיו בזמנו, אבל עבורי לקרוא את ברנר, היא חגיגה של עברית עסיסית, (המתובלת ביידיש וארמית - וכאן באו לעזרתי הערותיו וביאוריו של עמוס גולדרייך, המובאים בסוף המהדורה שברשותי).
וכאשר ניתוחי-נפש כל כך "דוקרניים" המושמים בפיו של הגיבור מובעים על ידי העברית הזאת, זה פשוט תענוג צרוף, (אסתטי ולשוני). ברנר הוא לא פחות מדוסטוייבסקי משלנו - והוא עושה את זה באופן מושלם. אפשר להתווכח על המסרים המעודדים יותר או פחות, אבל הדרך הספרותית פשוט בלתי ניתפסת בעוצמתה.

והיום איננו כלה/ צ'ינגיס אייטמטוב - התרשמות

והיום איננו כלה/ צ'ינגיס אייטמטוב - רשימה

כמה יופי יש בהתנגשות שתי עלילות, לא קשורות כביכול, בתוך הטקסט האחד, האנושי והחם הזה. בעלילה אחת מתוארים חיי-יזע אפורים וקשים:  ידיגיי, גיבורנו, עובד בתחנת מעבר רכבות שכוחת- אל בברית-המועצות הסטליניסטית. תוך הקרבה אישית ומשפחתית, מקדיש הוא את חייו לפינוי  שלג מין המסילה ולשלל עבודות קשות אחרות. בעלילה המקבילה, לא הרחק ממנו, מתקיימים ניסויי חלל מהפכניים, העוסקים בגילויים חסרי תקדים בעולמות אחרים, (כאלו היכולים לשנות את פני האנושות). 

עניין אותי תמיד, מה חש הקורא כאשר הוא "מזפזפ" מעלילה אחת למשניה באופן כמעט טבעי תוך כדי הקריאה? לאיזו עלילה הוא יותר מתגעגע, עת הוא נימצא בעיצומה של האחרת? באיזה אופן יכולים אנו להבין את ההתממשקות של שני הנרטיבים?

מה מרגיש גיבור הרומן הזקן ה"פשוט"-ידיגיי, ברגע שניצב אל מול אתר שיגור מעבורת החלל? מה מרגיש הגמל הסורר שלו, בעל התאווה המינית הבלתי מרוסנת - קרנר?  בסוף הרומן כל אחד ישאל את עצמו: מי באמת מקדם את האנושות או את גורלו האישי יותר? ידיגיי-פועל המסילה, או אנשי-מעבורות החלל.

למעשה, קיימות ברומן הרבה יותר משתי עלילות ברורות. מרכזית לא פחות ההצצה שמקבלים אנו אל תוך חיי משפחה אומללה אחת, הנופלת קורבן למשטר הסובייטי החשוך, ( משפחה בעלת  קשר ישיר ומטפורי לשתי העלילות הראשיות, אשר מאירה אותן באור מיוחד).  בין לבין  מתמקדים אנו  גם במרכזם של כמה סיפורים חצי היסטוריים – חצי בידיוניים, ביניהם הסיפור על אדם כמו צ'ינגיס חאן, שמשליט טרור בכול, מעין חצי אלוהים – המקביל לסטלין. 

הסיפור הראשי מסופר מפרספקטיבה לאחור, (מעין סיפור מיסגרת חיצוני), כאשר בזמן ההיזכרות בשלל מאורעות חייו, עובר גיבורינו מסע רגלי ארוך בערוב ימיו, במטרה לקבור את חברו הטוב בקבורה מוסלמית מכובדת, בבית קברות נושן שנקרא "אנה בית". אלא שעל אדמת בית קברות זה הוקם אתר השיגור לחלל. המספר מציב את הגיבור האנושי האומלל  אל מול אותה מפלצת אימתנית-החללית, במפגש האולטימטיבי של  שני הקיצונים הללו. עבור ידיגיי, תכלית חייו היא העבודה הסיזיפית בתחנת מעבר הרכבות, אשר בה הוא משקיע את חייו, רוחו ומלוא הונו הנפשי והפיזי. ותכליתם של אנשים אחרים היא במשחקי-חלל, בהם ישנה אפשרות להרחיב את חיינו אל פלנטות אחרות. 

מי מצליח במשימתו ומי רוכש את אהדת ליבם של הקוראים? ללא כל צל של ספק, מדובר באחד מהספרים מעוררי ההשראה ביותר שנתקלתי בהם מעודי. לעיתים נדמה כי הוא ריאליסטי להחריד, אך למעשה זהו ריאליזם-פנטסטי או מאגי. מבחינה תֵמַטִית הוא עוסק בטוּב ליבו של האדם, באותה מידה בה הוא עוסק באכזריותו האין-סופית; בפתיחוּת מחשבתו וסקרנותו, ובה בעת באטימותו ושמרנותו שאין לה גבול.

הרוח

הָרוּחַ נוֹשֶׁבֶת בְּאַפְרִיקָה,

הָרוּחַ נוֹשֶׁבֶת בַּאֲשְׁקֶלוֹן

הָרוּחַ נוֹשֶׁבֶת בְּכָל מָקוֹם בּוֹ מַרְשִׁים לָהּ לִנְשֹׁב.



וַאֲנִי יוֹשֵׁב לִי עַל סַפְסָל,

אוֹחֵז דַּף וְעִפָּרוֹן,

וַאֲנִי כּוֹתֵב הֲכִי פָּשׁוּט שֶׁמַּרְשֶׁה הַהִגָּיוֹן:

מֹתֶק, אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ"

"וְחוּץ מִזֶּה, אֲנִי גַּם אוֹהֵב אוֹתְךָ,

עַכְשָׁו אֶכְתֹּב שׁוּב שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ, עַד שֶׁהָעִפָּרוֹן יַכְאִיב לְדַף.



וְזֶה נוֹשֵׁב כָּל כָּךְ חָזָק

עַד שֶׁרָאשִׁי מְקַבֵּל זָוִית

וְחוֹשֵׁב עַל אַפְרִיקָה וְעַל אֲשְׁקֶלוֹן

וְעַל אֵיפֹה שֶׁרָצִינוּ לִהְיוֹת תָּמִיד.



וְכָל בֹּקֶר כְּשֶׁאֲנִי קָם בְּשֵׁשׁ,

אֲנִי חוֹטֵף אֵיזוֹ בְּרָכָה,

מֵהַכָּרִית, הַחַלּוֹן, הַדֶּלֶת

וּמֵהָרוּחַ שֶׁנּוֹשֶׁבֶת דַּרְכָּהּ.

אוֹרִיָּה

מִי מִסְתַּכֵּל עַל הִרְקִיעַ

בְּעֶרְגַּת תִּינוֹקוֹת אֵינְסוֹפִית, וּמִי אוֹמֵר:

"עוֹד אֶחָד לְאֹסֶף",

וּמְנַהֵל אֵיזוֹ סְפִירָה קוסמית.



וְאַף פָּקִיד מִשְׂרַד הַפָּנִים לֹא יַגִּיד לִי,

אַף רָשַׁם אֻכְלוּסִין לֹא יֵדַע,

כַּמָּה אָהַבְתִּי אוֹתְךָ בְּאוֹתוֹ לַיְלָה,

אָהַבְתִּי עַד שֶׁכְּאֵב לִי

נוֹרָא.



שָׁלַחְתִּי אֶת מִסְרִי לְחָלָל,

עַכְשָׁו הוּא צָרִיךְ לְהִתְקַבֵּל.

אִשְׁתִּי כּוֹרַעַת,

שֶׁיִּהְיֶה בְּמַזָּל, עוֹלָם,

כָּעֵת תִּהְיֶה בְּפַשְׁטוּת טוֹב יוֹתֵר.

שֶׁיִּהְיֶה בְּמַזָּל אוֹרִיָּה!

נסיון רגשי

מוּזָר לִרְאוֹת אוֹתְךָ שׁוֹנֶה
כִּמְעַט זְקוּקָה, לֹא רְגִילָה
מוֹרִידָה חֻלְצָה קְטַנָּה וְאוֹהֶבֶת אֶת גּוּפָה.
לֹא טוֹב לִהְיוֹת לָהּ לְבַדָּהּ

נִמָּצֵא בְּחֶדֶר. אוֹר עָמוּם.
מַתְחִיל לִקְפֹּץ מִזְגֵּי בָּרוּר,
תְּחוּשָׁה כמעט לֹא רְגִילָה
כֵּן, אוֹהֵב אֲנִי אוֹתָהּ.

נִרְאֵיתָ שׁוֹנֶה הִיא בְּאָבִיב,
חַיַּת עוֹנוֹת, מַרְאָה מַרְהִיב
גּוּפָהּ נִרְאָה כְּמוֹ כֵן שׁוֹנֶה,
 כְּשֶׁאַהֲבָה אוֹתוֹ הַרְבֵּה
וְלִי נִדְמֶה כָּךְ בַּמִּקְרֶה
 שֶׁהִיא עַצְמָהּ, רוֹצֶה אוֹתִי-שֶׁלִּי לְאַהֲבָה.

וְאוּלַי גּוּפִי אוֹתָהּ יִדְחֶה, אַךְ שגעוני, הוּא יִפְצֶה
בְּזֶרֶם דָּם יִפְגֹּשׁ אוֹתָהּ
אֶת שיגעונה.

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים וברוכים הנמצאים. ברגע זה ניראה שפתחתי את הבלוג-החדש שלי, שיתרומם אל שמי-הרשת הכלל עולמית ויגיע לפופולריות שיא, בימינו בעגלא ובזמן קריב. אמן!

על פלטפורמה זו יופיעו שירים (או: כפי שאעדיף לכנותם - מחשבות), אותם אעלה באופן סדיר ככל שתאפשר המוזה החמקמקה. תחילה אולי זה יראה שאני שופעה יצירה חדשה, אך זה יהיה רק משום שארצה להעלות על פורמט אלקטרוני-מרוכז, כתבים המפוזרים פה ושם באופן בלתי סדיר, (בבית הוריי, במגירות, בבויידעם ואיפה לא...).

על איכותו של החומר המפורסם, לא מתפקידי יהיה להגיב או לתת עליו את הדעת. מה שכן אני יכול לומר  שהפרסום כאן הוא צורך פנימי ובלתי נשלט, או תוצאה של איזו משאלה עם מקור נסתר. צורך אשר נובע לא ממחשבה ריאלית שמילותיי אכן יגיעו לקהל כזה או אחר, (באינסוף האינפורמציה הנמצאת ברשת),  אלא צורך לשם הצורך.



נ.ב

האם קיימות גם פליטות פה פרויידיאניות, הבאות תוך כדי הקלקה/כתיבה בעזרת המקלדת? ניראה שכן, מכיוון שזה כבר פעמיים החלפתי את המילה "בלוג" עם המילה "בלוז", ובחזרה.