14-12-12 הייקו

אבוקדו בוקע פחות

טוב מחוץ לעונה מקליפתו.

התרגשתי בדרך לשירותים.

--

קצה עלה התעופף בקצה עיני השמאלית,

קינאתי בו בכל ליבי.

--

סופר את הזמן עד הים השקט,

גרגירי חול לא סופרים אותי.

--

כשאני מגיע לים אני מדלג כמה שיותר מהר על החול,

וכשמגיע למים, כמעט ולא מסתכל.

--

אני חייב לאמץ איזו פרקטיקה רוחנית,

אחרת אמות, אבל, 

--

חורף 13-12-12

מתחת לרכב בוכה חתול לבן מרים כפו אל אור פנס לנשיקה,

אב שפוף משחרר סל-קל מהמושב,

משטרה עוגנת בשלולית חטאים סמוך לביתי,

אני מסמס לאשתי: אוהב אותך.

10.12.12

אני: הכוֹס שלי לקראת סיום. כמה זמן נותר לי?

אלוהים: החלַפְתָ מצעים אתמול?

א: כן.

א: לא יוֹדע.

***

א: בְני נולד. כמה זמן נותר לי?

א: אתה אוהב אותו?

א: כן.

א: לא יוֹדע.

***

אלוהים: כבר חורף. יש לך מטריה?

א: לא.

א: כדאי לך.

***

אלוהים: עם מי אתה חי?

א: אישה וילד.

א: ולכל אחד יש חדר?

א: כן.

א: 4 קירות?

א: כן. 

א: כל זמן שאנקוב יהיה מעט עבורך.

שני שירי אהבה 12-11-12

כל סיגריה שאני גונב

אחרי שהפסקתי לפני שנים

גונבת דקת בריאות מהבן שלי.

והייתי רוצה להיות עשיר

ולעצב את אשתי

באיקאה.

שתיכנס לכל בית שאני אבנה,

לא בשביל שאוכל לבגוד בה עם דף ועיפרון.

הפקדתי את נשמתי אצל הבוס,

בשליטתי נותרה רק משענת גב המיטה שאני מכוון.

תן לי ואצליח לגמור  פרק בד"ר פאוסטוס לתומאס מאן, 
לפני שנירדם.

לפני שהקטן יתעורר.

++

היא בגבי רוב הלילה,

מילה לא נאמרה.

למרות שצריכה הייתה להיאמר:

בכניסתה לחדר, בשכיבתה נגדי,

במחשבות לפני עצימת העיניים

וגם תוך כדי.

קשה לשבור קרח אלסטי

ששקע ושקע בים תוגה

עד שהפך לאגו מגולוון.

היא נרדמת בסלון

ואני מרים אליה טלפון מהמיטה-"צלצול-ניתוק".

אינני רוצה שיכאב לה הגב בהירדמה על הספה.

29-10-12

מר ק' שוב עייף במשרד מול מחשב,

מְתַקְתֵּק וּמְתַקְתֵּק....

כשהילד צוחק מאחורי גבו

ובוכה ובוכה וצוחק.

יש לו אוסף חתימות

של רופאים חשובים

על אישורי דַלַקות

מהודקים חזק,

אל הקיר מעליו

ועל גב כל טופס מתְחלאוֹת מילים בעיפרון קָמוּץ,
 בתיבות שבורות,

שקפצו ברגע חטא, על בירה גנובה
 בחניה חשוכה

מילים על איך הוא מרגיש

ובעיקר על איך לא.

29.9.12

יש גיטרה.
שנשמעת תמיד טוב יותר עם כוסית או שתיים.
כמו שיש מוות, המעורר יותר כבוד עם הספד מכובד.

אשתי אוהבת שאני מקשיב לה.
אני אוהב את עצמי כשאני מוצא את הכוחות להיות שם.

ואין מקום לברוח אליו,
אין מקום למצוא בו ישועה.

בסוף זה משתלם.
הארק יורד חלק יותר,
המילים נשברות על החך בעדינות
והגיטרה,...אוי הגיטרה, לו יכולתי יכולתי להתיך  ראשי במיתר, אמר אבות ישורון, לא הייתי כלל מלכלך את הנייר הזה, לא הייתי מכתים את הנייר.

21.9.12

וכמו הציפור

 שהחליטה לִדְאוֹת,

במרחב האינסופי של הים,

מאמין אני בְּךָ

שעל קרקע כזו או אחרת

תלך בדרכי אדם.

נתתי לְךָ חיים

ולא נתתי לְךָ בעצם דבר.

דף- סֵפֶר נרטב

בקצה ושוקל

להירטב עד הפסיק הכי קטן.

אז תרים את הראש

אל תוך הַשְּׁקִיעוֹת,

וְתִבְרָא את השמש שלך.

ואם אתה חש עצוב

בָּרֵךְ עַל חַיֶּיךָ כִּי אֵלּוּ חַיִּים

והנח בְּיָדִי את ידך.

11.9.12

הרוֹקֶנרוֹל שלי לא מת.

אולי הרכיב משקפיים וזיפים לבנים.

האזניים כמו שהן שומעות את הסְטוֹנְס הצעירים ברקע,

כך העיניים רואות את האסְפלט המטולא בדרך לכיסא המשופשף.

החיים שלי לא מתו.

מהלו קמעא את הוויסקי במים,

הזהוֹב-נוצץ הפך צהבהב ופחות גרוּי.

והלילות הקדימו להתנגד לעצמם.

יש והם נכנסים אפילו ביוזמתי.

אבן לים

אשליך היום אבן לים

שתשנה צורתה

כל יום מחדש, מבלי שנרגיש

אני ואתה.

ויבוא יום ותעלה אותה

ממצולותיה.

וְתֹאמַר: "הִנֵּה קַח אָבִי, בּוֹא וּרְאֵה כִּי טוֹב.

תודה."

אל אוזפה, (ירושת הממזר הקטן)

ילדי הקטן אל אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת

תמיד תחכה לך כלבה-אומנת

שתלקק את אפך.

המלחמה אמנם לא נגמרת,

ולא תיגמר לעולם,

כך הבטיחו לנו עוד טרם נולדנו

המלחמה היא הדבר הוודאי היחיד.

ילדי הקטן אל תירא,

יש שנלקחים ממך,

יש הנופלים מאחורי גבך

וזה שאתה נופל שוב ושוב, דע לך

שאתה מוכן יותר מכולם לנפילה הסופית הגדולה.

אז ילדי הקטן, שכב על האדמה, ודמיין את מותך.

לך אל העצים כבר ביומך הראשון,

שכב סמוך לעלים על הקרקע,

חבר שירים ודבר עם החיות.

המחלה שלך דבקה בכולנו.

הורשת לנו עולם מתנדנד ואפילפטי. ועשית זאת בחן אינסופי. 

לחזור אחורה

לעיתים נִצְרַךְ לחזור אתה

פסקה אחורה ולהרהר,

כי אבדה עליך העלילה:

מה עשית היום טוב ומה רע?

דבר אחד מבקש אני מִמְּךָ,

אדון עולם רב-מעללים ותחבולות ספרותיות.

עשה עמי כעת סחר-מקח:

תן לבני ביום מן הימים להרגיש את שאני חש,

בקוראי פסקה זו,

ואני אאמין בך כמה שתחפוץ.

24-6-12

איש אינו קורא את שיריו של הקבצן ברחוב,

שמדבר אותם בצמצום של הושטת יד גרומה.

אנשים מפחדים שלא למצוא שם השראה מספקת.

לכתוב שירים אתה צריך לחיות חיים.

אין בדידות בכביש סואן,

אין אהבה על מזרן שינה שהוא קרטון ישן.

אין  חרוז שמסתתר תחת כוס פלסטיק רעבה. 

הרהורים על ספסל

אני בספסל הזה הכול.

הוא מכיר את תנוחתי, הפשוטה, הרגילה.

ואני עבורו מגיע אל שיאי חייו העציים.

אדם מבחוץ רואה (רק) איש עם ספר,

ואני מוכרח להעלב עבור שנינו :

החיים עם כל המורכבות זיווגו אותנו

בדיוק כעת, הביאוני לכאן עכשיו, ולא עכשיו ועוד רגע.

ואישה ששהתה כאן עם תינוק רק ישבה.

כמה ערמומי מצידה...

**

וכשאנחנו על הסף,

תמיד ישנו איזה ספסל

עליו לזוג ישנן אינסוף אפשרויות

לשבת,

ובכל זאת רק דרך אחת נכונה.

רומן וינאי/ דוד פוגל

לא הרבה פעמים יוצא ואתה חש זרימת אוויר בין אצבעותיך. אותן אצבעות רופפות, שאמורות לאחוז מזלג וסכין, או את בנך התינוק. יש ואתה חש שאתה אוחז בספר גדול. פיסת ספרות עברית, שיש לה משמעות מעבר למספר פיסקאות מתפוררות, אשר בסופן, אינך יודע מה קראת.

אומרים לי שהספרות העברית נמצאת במצב רע. אני צעיר ואינני יודע באיזה מצבים היתה הספרות העברית בזמנים אחרים, אך מבחינתי ברגע שיוצא ספר שכזה, אל אף שהוא נכתב לפני מאה שנים, (ועדיין יש לו הצדקה להגיח אל העולם בפעם הראשונה), אני מעדיף להישאר אופטימי.

וינה, אוסטריה, עיר של תשוקה, של מיניות מתפרצת מכל הכיוונים. נער יהודי בין פליטים עניים וצבעוניים, פטרון עשיר, כסף, שתייה, זונות, ייאוש – כל מה שצריך כדי ליצור חיים צעירים ותוססים. והכי חשוב – כל זאת בעברית כל כך מעודנת ועשירה, (כזאת שאין סיכוי שמישהו יכתוב בה כיום). פשוט לשבת, להתענג על כל מילה ומשפט וללקק את האצבעות. פוגל, פוגל, מזל שהיית, תודה לך שכתבת!

"חיי נישואים" של פוגל היא אמנם יצירת מופת כבירה, אך עבורי הקריאה בה קשה מבחינה גברית. משפט קצת סתום, אך עדיין יכול להיות מובן לאלו שקראו. ומהרבה בחינות אני יכול כעת לומר שרומן וינאי מספק, ללא ספק, את החוויה הפוגלית האולטימטיבית עבורי.

עשרים וארבע לשישי-שתיים-עשרה

הנה כך בדיוק עובר היוםיום,

כשורות מפוזרות בכתב יד גנוז,

קשה לנחש מה נותר מהן, אך יש בכולזות סיכוי שאדם יעבור דרך מקרה ויגלה.

ואם יגלה, יאהב?

הנה כך בדיוק עובר היוםיום,

כניסוח קלוקל של צוואה מייגעת,

המנחמים כבר הלכו עם הבורקס ביד, והאלמנה לבושה שחורים של דיאטה.

הנה כך בדיוק עובר היוםיום,

לא טוב מיום ולא רע מיום.

כמו שעון בעשרה שקלים משוק רמלה-

עובד אבל פאדיחה.

כמו סוס פצוע שמנסה להאחז בעובר אורח רחמן,

כמו כוורת מגורה, עם מלכה עייפה,

כמו נחשול מתפרץ של דיבור בשינה,

כמו שנייה, ושנייה, שרודפת שנייה,

כמו אתה מחתל עצמך מול הבן והנכד,

ורודף אחר שק של תרופות, אחר צל של שלכת.

היה יום עם תחושה בלתי נסבלה שאני לא ישן כלל,

הגיע יום בו השינה השתלטה  עליי.

אבא, אמא, דו, רה, מי

אבא דו,

אמא מי?

אבא, אמא דו רה מי

אבא דו,

אמא מי?

אבא, אמא

דו רה מי

אבא דו,

אמא מי,

אבא, אמא,

מי אני?