בשטנים
ציצים, אבטיחים ואוכל טוב...
"מיום ששב אפרים מבחינת הצבא נתעורר אצלה תיאבון עז זה, המכריח אותה לפשוט בבוקר מתחת השמיכה יד ערומה לאישה ולבקש אותו, כי יגיש לה למיטתה כוס תה, בגנבה, לבל תראה עין חמותה..."
פייגה, נערה-אישה ההולכת וטופחת בגופה, ועורה הולך ומלבין מיום ליום, מתגוררת אצל חמה וחמותה בעיר ברדישוב. היא מתגוררת שם בבית בעלה, אפרים, אברך צנום וחולני, המנסה על ידי תחבולות למיניהן להתחמק משירות בצבא הרוסי, אך הדבר עולה לו בתחלואים כרוניים חמורים.
לפני שפייגה עסקה באכילה ובשמירה על מיטת בעלה היא הייתה עובדת כגויה לכל דבר, בגינת האבטיחים שאימה חכרה, (בשטנים-גני אבטיחים). באותה תקופת נעורים עליזה עורה עוד היה מלא בבהרות שמש ושיזפון תמידי, והיה לה זמן לקראת הערב לרדוף אחר מנדיל - יהודי/גוי בעל גוף - ההפיך הגמור מאפרים שלה, השברירי. אך מנדיל זה נלקח לצבא, ופייגה הפכה ל"חתיכת בשר" ו"פרה"' , כפי שמכנה אותה חמה. דווקא השיזוף התמידי שהעניקו לה גינות האבטיחים, הוא זה שזירז את משפחתה לחתן אותה מהר ככל הניתן. ניראה כי שיזוף היא תכונה שלילית לבחורה יהודיה טובה בזמנים ההם.
ומה פייגה רוצה? לחזור אל גינת האבטיחים הטובה, לחזור לבשטן, להמשיך לעבוד את האדמה, להמשיך להיטמע בטבע, לצאת מחדר קרוביה המחניק, לתת דרור לגופה השופע, לתת דרור לנפשה הלוחצת.
ומה אני רוצה? להמליץ בחום על הסיפורים הקצרים של שטיינברג, המלאים עסיסיות, ביקורת חברתית? (אולי), עצבות ושמחה-סיפורית/ספרותית.
העסיקה אותי לא מעט השאלה מה רוצה אותה נערה מוזרה מחייה העצובים? האם היא באמת רוצה לחזור אל אהובה מנדיל, או שהטיפול בבעלה נותן איזו משמעות נסתרת לחייה, כמו הטיפול בגינת האבטיחים. ואולי בכלל הסוף של הסיפור ( ספויילר), הוא המצב האידיאלי עבורה: לשבת על שפת הבשטן עם מנדיל, ולטפל בבעלה בו זמנית - ועל ידי כך לאחוז בחוט משני צדדיו.
והאבטיחים נותרים אדומים, אדומים...
* הסיפורים שלפני נימצאים בגרסת "כל כתבי" של שטיינברג, אשר לפי דעתי כבר יצאה מזמן מין הדפוס, אך אין בעיה להשיגה בחנויות המשומשים.
בת הרב
סיפור קשה ומזעזע.
הפעם בניגוד ל"בשטנים" ישנו מבט הרבה יותר דורסני ופחות רחמני, על המשפחה היהודית.
מזעזע להבין שהאמא לא הכירה בכך שביתה בהריון, אחרי כל הרבה רמזים עבים, (היה חסר לה רק לקבל צירים כדי להודיע על כך).
ומדוע שנתפלא על כך? משפחת הרב דואגת יותר לארח את מקורביי העיירה, ולהתעניין בידיעותיו הפרשניות של החתן, מאשר לטפל בבריאות הבת.
ומנגד: מבט בודד מצד הערלית העובדת בשדה, אישה רגילה אשר עינייה בראשה, מספיק לה לאבחן את מצבה של שרה המסכנה.*
ושרה באמת מסכנה. עזבו את זה שכבר מההתחלה מסופר לנו על הכאב האיום בשיניה, (כניראה שלא היו שינניות מוצלחות ליהודי תחום המושב בזמנו). מעבר לכך, אותו ברל- המוצלח שלה, מוכר הטבק שהכניסה להריון, בורח מאחריות, ומתנהג בחזקת "דפוק וזרוק", רק שמדובר בכל זאת בבת רב כשרה ולא באיזו אחת שיכולה לממן הפלה או "גרדה", כמו לגרד מאחורי האוזן.**
מכאן הדרך להתאבדות מאוד קצרה. שטיינברג מציג תיאור חסר פשרות של אדם שנמצא על דרך אחת - דרך של "אוטומאט", כאשר נגמרו כל הברירות האפשריות, בעולמו-עולמה הנוכחי. ושוב, אני חוזר לאם....עד כמה אטומה יכולה היא להיות?! כאילו ברגע שלבשה את כובע ה"רבנית", ה"תפקיד" מחק אצלה את תכונות האישה שאמורות להיות לכל אחת מבנות המין היפה. תכונות האשה עוד ניחא, אבל מה עם תפקידה כאם? הרי היא במילא שכחה כבר "איך זה להרגיש בהריון", שכן לפי תיאורי המציאות בבית הרב, לא ניראה ש"יצירת הילדים וגידולם" זה משהו שמושקעת בו איזשהיא מחשבה יתירה.
ואכן, אם ניראה את תיאורי המאבקים של הילדים על מקום קרוב אל התנור המחמם, או ההתחננות הבלתי פוסקת שלהם שיתקנו/יקנו להם מעיל חדש לחורף, (כאשר למשפחה יש כסף לארח כל פעם אדם אחר לשולחנם), מכאן מסיקים אנו שהתכונה 'חום' זה לא הצד החזק של המשפחה הנ"ל.
ושרה, בת הרב, ניכנסת להריון לא בעיתה (כמו שרה המקראית), רק שבמקום שזה יקרה לה בגיל 90, היא הרה בגיל 23 לפני חתונתה!, ובמקום לצחוק לאלוהים לתוצאת ההיריון, היא לוקחת את חייה בידיה ועושה את ההיפך.
ברצוני עוד להזכיר באותו נושא את הווירטואוזיות של ה"סיום השטיינברגי". הוא כאילו מסיים את העלילה בדרך ברורה מאליה, אך יחד עם זאת עושה את הדבר באלגנטיות חסרת פשרות. הוא כמו "מלטף" את הקוראים במילותיו הקשות-בלתי נמנעות, והופך את הטרגיות של הדמויות להיקסמות מצד הקוראים. הסיום כאן מזכיר משהו את הסוף ב"חולה ביער", סיפור המסתיים אף הוא במוות בלתי נמנע (ממחלת ריאות), ואף הוא מותיר את הקוראים (או לפחות את כותב שורות אלה), בתחושת ריחוף קסומה.
*ניראה שכמו ב"בשטנים" חוזרת דמות הגויה החכמה, שבאה מבחוץ, ומכירה את ליבה של הגיבורה היהודיה האובדת.
** למשעשה הערלה כניראה תבוא לעזרתה בעניין זהף אך מה לעשות ורחוב הגויים הוא לא המקום הכי בטוח לבת הרב, מה גם שארוסה התחפף בינתיים לכפר השכן, בתיאום מושלם.
יעקב שטיינברג, תמונה מאוחרת:
ציצים, אבטיחים ואוכל טוב...
"מיום ששב אפרים מבחינת הצבא נתעורר אצלה תיאבון עז זה, המכריח אותה לפשוט בבוקר מתחת השמיכה יד ערומה לאישה ולבקש אותו, כי יגיש לה למיטתה כוס תה, בגנבה, לבל תראה עין חמותה..."
פייגה, נערה-אישה ההולכת וטופחת בגופה, ועורה הולך ומלבין מיום ליום, מתגוררת אצל חמה וחמותה בעיר ברדישוב. היא מתגוררת שם בבית בעלה, אפרים, אברך צנום וחולני, המנסה על ידי תחבולות למיניהן להתחמק משירות בצבא הרוסי, אך הדבר עולה לו בתחלואים כרוניים חמורים.
לפני שפייגה עסקה באכילה ובשמירה על מיטת בעלה היא הייתה עובדת כגויה לכל דבר, בגינת האבטיחים שאימה חכרה, (בשטנים-גני אבטיחים). באותה תקופת נעורים עליזה עורה עוד היה מלא בבהרות שמש ושיזפון תמידי, והיה לה זמן לקראת הערב לרדוף אחר מנדיל - יהודי/גוי בעל גוף - ההפיך הגמור מאפרים שלה, השברירי. אך מנדיל זה נלקח לצבא, ופייגה הפכה ל"חתיכת בשר" ו"פרה"' , כפי שמכנה אותה חמה. דווקא השיזוף התמידי שהעניקו לה גינות האבטיחים, הוא זה שזירז את משפחתה לחתן אותה מהר ככל הניתן. ניראה כי שיזוף היא תכונה שלילית לבחורה יהודיה טובה בזמנים ההם.
ומה פייגה רוצה? לחזור אל גינת האבטיחים הטובה, לחזור לבשטן, להמשיך לעבוד את האדמה, להמשיך להיטמע בטבע, לצאת מחדר קרוביה המחניק, לתת דרור לגופה השופע, לתת דרור לנפשה הלוחצת.
ומה אני רוצה? להמליץ בחום על הסיפורים הקצרים של שטיינברג, המלאים עסיסיות, ביקורת חברתית? (אולי), עצבות ושמחה-סיפורית/ספרותית.
העסיקה אותי לא מעט השאלה מה רוצה אותה נערה מוזרה מחייה העצובים? האם היא באמת רוצה לחזור אל אהובה מנדיל, או שהטיפול בבעלה נותן איזו משמעות נסתרת לחייה, כמו הטיפול בגינת האבטיחים. ואולי בכלל הסוף של הסיפור ( ספויילר), הוא המצב האידיאלי עבורה: לשבת על שפת הבשטן עם מנדיל, ולטפל בבעלה בו זמנית - ועל ידי כך לאחוז בחוט משני צדדיו.
והאבטיחים נותרים אדומים, אדומים...
* הסיפורים שלפני נימצאים בגרסת "כל כתבי" של שטיינברג, אשר לפי דעתי כבר יצאה מזמן מין הדפוס, אך אין בעיה להשיגה בחנויות המשומשים.
בת הרב
סיפור קשה ומזעזע.
הפעם בניגוד ל"בשטנים" ישנו מבט הרבה יותר דורסני ופחות רחמני, על המשפחה היהודית.
מזעזע להבין שהאמא לא הכירה בכך שביתה בהריון, אחרי כל הרבה רמזים עבים, (היה חסר לה רק לקבל צירים כדי להודיע על כך).
ומדוע שנתפלא על כך? משפחת הרב דואגת יותר לארח את מקורביי העיירה, ולהתעניין בידיעותיו הפרשניות של החתן, מאשר לטפל בבריאות הבת.
ומנגד: מבט בודד מצד הערלית העובדת בשדה, אישה רגילה אשר עינייה בראשה, מספיק לה לאבחן את מצבה של שרה המסכנה.*
ושרה באמת מסכנה. עזבו את זה שכבר מההתחלה מסופר לנו על הכאב האיום בשיניה, (כניראה שלא היו שינניות מוצלחות ליהודי תחום המושב בזמנו). מעבר לכך, אותו ברל- המוצלח שלה, מוכר הטבק שהכניסה להריון, בורח מאחריות, ומתנהג בחזקת "דפוק וזרוק", רק שמדובר בכל זאת בבת רב כשרה ולא באיזו אחת שיכולה לממן הפלה או "גרדה", כמו לגרד מאחורי האוזן.**
מכאן הדרך להתאבדות מאוד קצרה. שטיינברג מציג תיאור חסר פשרות של אדם שנמצא על דרך אחת - דרך של "אוטומאט", כאשר נגמרו כל הברירות האפשריות, בעולמו-עולמה הנוכחי. ושוב, אני חוזר לאם....עד כמה אטומה יכולה היא להיות?! כאילו ברגע שלבשה את כובע ה"רבנית", ה"תפקיד" מחק אצלה את תכונות האישה שאמורות להיות לכל אחת מבנות המין היפה. תכונות האשה עוד ניחא, אבל מה עם תפקידה כאם? הרי היא במילא שכחה כבר "איך זה להרגיש בהריון", שכן לפי תיאורי המציאות בבית הרב, לא ניראה ש"יצירת הילדים וגידולם" זה משהו שמושקעת בו איזשהיא מחשבה יתירה.
ואכן, אם ניראה את תיאורי המאבקים של הילדים על מקום קרוב אל התנור המחמם, או ההתחננות הבלתי פוסקת שלהם שיתקנו/יקנו להם מעיל חדש לחורף, (כאשר למשפחה יש כסף לארח כל פעם אדם אחר לשולחנם), מכאן מסיקים אנו שהתכונה 'חום' זה לא הצד החזק של המשפחה הנ"ל.
ושרה, בת הרב, ניכנסת להריון לא בעיתה (כמו שרה המקראית), רק שבמקום שזה יקרה לה בגיל 90, היא הרה בגיל 23 לפני חתונתה!, ובמקום לצחוק לאלוהים לתוצאת ההיריון, היא לוקחת את חייה בידיה ועושה את ההיפך.
ברצוני עוד להזכיר באותו נושא את הווירטואוזיות של ה"סיום השטיינברגי". הוא כאילו מסיים את העלילה בדרך ברורה מאליה, אך יחד עם זאת עושה את הדבר באלגנטיות חסרת פשרות. הוא כמו "מלטף" את הקוראים במילותיו הקשות-בלתי נמנעות, והופך את הטרגיות של הדמויות להיקסמות מצד הקוראים. הסיום כאן מזכיר משהו את הסוף ב"חולה ביער", סיפור המסתיים אף הוא במוות בלתי נמנע (ממחלת ריאות), ואף הוא מותיר את הקוראים (או לפחות את כותב שורות אלה), בתחושת ריחוף קסומה.
*ניראה שכמו ב"בשטנים" חוזרת דמות הגויה החכמה, שבאה מבחוץ, ומכירה את ליבה של הגיבורה היהודיה האובדת.
** למשעשה הערלה כניראה תבוא לעזרתה בעניין זהף אך מה לעשות ורחוב הגויים הוא לא המקום הכי בטוח לבת הרב, מה גם שארוסה התחפף בינתיים לכפר השכן, בתיאום מושלם.
יעקב שטיינברג, תמונה מאוחרת:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה