רומן שכתב י"ח ברנר ב-1920, ויכול לפרנס כותב תסריטים לדרמה יומית זולה, במשך שנתיים. אני חייב להתחיל מזה - ד'חיל ראבק, איזה ספר!
מהכותרת יכול להיווצר רושם שהטקסט אמור לדכא את קוראיו, מה גם שהמהדורה הנימצאת מולי, כוללת מסה סופר-דכאונית של ברוך קורצוויל, הטוען שהיצירה היא פיסגת הפסימיות הקיומית של ברנר. אבל תקראו לחוש ההומור שלי מעוות, אני טוען שחייב להיות אפילו מעט שבמעט מין הקומיות בסצנה בה האחות החולנית שעומדת לקפח את חייה במרפסת ביתה, משליחה על יחזקאל חפץ, (שלא נענה לחיזוריה), את שייריי סיר הלילה שלה בתור נקמתה העלובה.
אולי עיניי אינן קולטות את מיטב הביקורת הנוקבת של ברנר על הקיום היהודי בארץ ישראל של תחילת המאה ה-20, אך איני יכול שלא לצאת מעורי-הישראלי בן המאה ה-21 ולא להתענג על עצם התיאורים הכמעט גרוטסקיים של גיבורי-ברנר.
נתחיל מתיאור בנאלי של העלילה: יחזקאל חפץ, יהודי חלש ו"נשי" אשר לא כשיר בשום אופן לעבודת השדה, מובהל על ידי חברו לעבודה לירושלים, לאחר שחטף כילה, (כך מסתבר לנו - מחלה גלותית למדי). בירושליים אנו מתוודעים למשפחת דודו המבוגר, (יוסף חפץ), ושתי בנותיו. האחת - יפה ונחשקת (שתמות בהמשך מבדידות), והשניה - המבוגרת - כעורה למדיי ומסורה למטרותיה, (עם כושר הישרדות יוצא מין הכלל). ומסביב למשפחה זו ישנן עוד כמה דמויות עסיסיות, כמו: חמילין, המוצלח והנתעב שמככב בסיוטי הגיבור; גולדמן- בעל המאה המושחת וחנוך הטראגי.
כל ההתרחשות מתקיימת רקע ארץ ישראל, שהיהודים בה חיים מתרומות, ועושרם ניקבע על ידי ה"כולל" אליו הם שייכים. כלומר, אם קהילתם המקורית עשירה דיה לשלוח להם מספיק תרומות מעמדם יהיה טוב מאלו שחיים על תרומות זעומות יותר. היינו, קבצנים-עניים וקבצנים ששפר עליהם מזלם-מיקומם.
אבל אותי תפסה יותר מכל השפה הברנרית, אשר דרכה מועברים זרמי תודעה מהממים בעוצמתם.
אין לי מושג איך ברנר נשמע לקוראיו בזמנו, אבל עבורי לקרוא את ברנר, היא חגיגה של עברית עסיסית, (המתובלת ביידיש וארמית - וכאן באו לעזרתי הערותיו וביאוריו של עמוס גולדרייך, המובאים בסוף המהדורה שברשותי).
וכאשר ניתוחי-נפש כל כך "דוקרניים" המושמים בפיו של הגיבור מובעים על ידי העברית הזאת, זה פשוט תענוג צרוף, (אסתטי ולשוני). ברנר הוא לא פחות מדוסטוייבסקי משלנו - והוא עושה את זה באופן מושלם. אפשר להתווכח על המסרים המעודדים יותר או פחות, אבל הדרך הספרותית פשוט בלתי ניתפסת בעוצמתה.
מהכותרת יכול להיווצר רושם שהטקסט אמור לדכא את קוראיו, מה גם שהמהדורה הנימצאת מולי, כוללת מסה סופר-דכאונית של ברוך קורצוויל, הטוען שהיצירה היא פיסגת הפסימיות הקיומית של ברנר. אבל תקראו לחוש ההומור שלי מעוות, אני טוען שחייב להיות אפילו מעט שבמעט מין הקומיות בסצנה בה האחות החולנית שעומדת לקפח את חייה במרפסת ביתה, משליחה על יחזקאל חפץ, (שלא נענה לחיזוריה), את שייריי סיר הלילה שלה בתור נקמתה העלובה.
אולי עיניי אינן קולטות את מיטב הביקורת הנוקבת של ברנר על הקיום היהודי בארץ ישראל של תחילת המאה ה-20, אך איני יכול שלא לצאת מעורי-הישראלי בן המאה ה-21 ולא להתענג על עצם התיאורים הכמעט גרוטסקיים של גיבורי-ברנר.
כל ההתרחשות מתקיימת רקע ארץ ישראל, שהיהודים בה חיים מתרומות, ועושרם ניקבע על ידי ה"כולל" אליו הם שייכים. כלומר, אם קהילתם המקורית עשירה דיה לשלוח להם מספיק תרומות מעמדם יהיה טוב מאלו שחיים על תרומות זעומות יותר. היינו, קבצנים-עניים וקבצנים ששפר עליהם מזלם-מיקומם.
אבל אותי תפסה יותר מכל השפה הברנרית, אשר דרכה מועברים זרמי תודעה מהממים בעוצמתם.
אין לי מושג איך ברנר נשמע לקוראיו בזמנו, אבל עבורי לקרוא את ברנר, היא חגיגה של עברית עסיסית, (המתובלת ביידיש וארמית - וכאן באו לעזרתי הערותיו וביאוריו של עמוס גולדרייך, המובאים בסוף המהדורה שברשותי).
וכאשר ניתוחי-נפש כל כך "דוקרניים" המושמים בפיו של הגיבור מובעים על ידי העברית הזאת, זה פשוט תענוג צרוף, (אסתטי ולשוני). ברנר הוא לא פחות מדוסטוייבסקי משלנו - והוא עושה את זה באופן מושלם. אפשר להתווכח על המסרים המעודדים יותר או פחות, אבל הדרך הספרותית פשוט בלתי ניתפסת בעוצמתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה